תפיסה של ריבוי מנהיגים.

הפוליטיקה הישראלית במגמה של פרסונליזציה. בימין זה בא לידי ביטוי בביביזם, ובמרכז-שמאל על ידי מפלגות שמוקמות ומונהגות על ידי אדם אחד, שהזהות והאופי שלו הם המרכיב המרכזי באופן שבו הן נתפסות בציבור (יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו וכד'). 

ברמה הפורמלית מפלגת העבודה אינה מפלגה של מנהיג אחד, אבל דה פקטו כך היא מתנהלת מזה שנים רבות. כך נראה הליך קבלת ההחלטות הפנימי. כך לרוב נראים הקמפיינים שלה. כל יו"ר חדש שנבחר פועל לבצר את מעמדו ומחזק את המגמה הזאת. היו"ר הנבחר מנסה לקדם את מהלכיו באמצעות סביבתו הקרובה ואנשי אמונו, וכל יתר המנהיגים שמודרים מעמדות ההשפעה מחכים לכשלונו - גם בגלל התסכול וגם בגלל שדה פקטו הם אינם נושאים באחריות לתוצאות. 

אנו קוראים לייצר מסגרת של ריבוי מנהיגים (בריבוי מרחבי פעולה). ריבוי מנהיגים מאפשר ליותר אנשים להשפיע ומייצר אצל יותר אנשים את המחויבות והאחריות לתוצאות. ריבוי מנהיגים מייצר למפלגה זהות מורכבת יותר, שמאפשרת לכל אזרח שתומך בתפיסת העולם שלה להתחבר על בסיס חיבור למנהיגים הספציפיים שאיתם הוא הכי מזדהה.

כמובן שריבוי מנהיגים דורש גם הליך קבלות החלטות מסודר ושקוף, שימנע אנרכיה וסטגנציה ויאפשר לקדם מהלכים. כמו שאנחנו נחרדים מהרעיון שמדינה שלמה תונהג על ידי אדם אחד ומצפים שהכוח יבוזר למגוון מנהיגים ומוסדות, כך עלינו לדרוש גם מהמפלגה שלנו. 

את הדוגמה המוצלחת ביותר לגישה הזאת של ריבוי מנהיגים ניתן היה לראות במחאה נגד ההפיכה המשטרית. לא היה לה מנהיג אחד מובהק, אלא אלפי מנהיגים - חלקם משפיעים יותר וחלקם משפיעים פחות. היו בה מנהיגים ארציים ומנהיגים שהובילו התארגנויות לפי נושאים ומנהיגים שהובילו התארגנויות מקומיות. יותר אנשים הרגישו אחריות. יותר אנשים הרגישו מחויבות. יותר אנשים נרתמו - כל אחד לפי מרחב הפעולה שאליו הוא הכי התחבר (נשים שמחוברות למאבק המגדרי דרך בונות אלטרנטיבה, מי שרואה בשירות הצבאי שלו מרכיב משמעותי בזהות דרך אחים לנשק, הייטקיסטים דרך מחאת ההייטק, אנשי מקצועות הרפואה דרך החלוקים הלבנים וכך הלאה. חלק התחברו דרך מספר התארגנויות). היכולת לפגוע במחאה באמצעות פגיעה במנהיג היתה אפסית, כי אין רק מנהיג אחד.