ניסיונות ההפיכה המשטרית ואחריהם גם הטבח והמלחמה הותירו אצל רבים את התחושה שאסור שמה שהיה הוא מה שיהיה ושיש צורך אמיתי באתחול של המערכות. אסור שהאתחול הזה יפסח על השדה המפלגתי פוליטי, שבעת האחרונה מאורגן באופן מעוות שאינו מתמרץ יצירת שיח פוליטי ערכי ולא משרת את טובת האזרחים והחברה. את תפיסות העולם והתוויית המדיניות החליפו שאלות של כן/לא ביבי, השתייכות סוציולוגית, נאמנות למסגרות ודימוי תקשורתי של מנהיגים. בצד השמאלי של המפה זה הוביל לתחושה של אבדן דרך, אמון נמוך, נהירה של מצביעים למפלגות מרכז לא דמוקרטיות והימחקות כמעט מוחלטת. אי אפשר להתעלם מהנסיבות ומתהליכים חברתיים, אבל עלינו לקחת אחריות ולהודות בפה מלא שהמסגרות הפוליטיות שרובנו משתייכים אליהן ו/או ומצביעים להן כשלו במילוי תפקידן. 

לא יספיקו פה איחודים טכניים, מיתוג מחדש, שינויי תקנון או ציפייה למשיח תורן שיצבור מומנטום בסקרים וייצור אחריו סחף של מצביעים. זה לא יצליח להחזיר הביתה את אלה שהשתייכו למחנה, קל וחומר לא לרתום קהלים חדשים. זו עת לשינוי מהותי, לאתחול של המערכת. זו עת לבנייה של מסגרת חדשה בעלת מכנה משותף ערכי מחודד ומבנה דמוקרטי מתאים. המפלגות הקיימות אינן צריכות לעסוק בשאלה כיצד להחזיר עטרה ליושנה אלא לרתום את המשאבים והכוח שנותרו להן כדי לנטוע את היסודות למסגרת העתידית ולהצטרף לקריאה לכל הגורמים הרלוונטיים במחנה להצטרף למהלך. או במילים בוטות יותר: אין לנו מה להזמין את אלה שעזבו ואת אלה שמעולם לא היו פה אל המסגרות הכושלות שלנו, עלינו להציע להם להצטרף אלינו לשותפות אמת בבנייה של מסגרת חדשה על בסיס התשתית של מפלגת העבודה.